עשרה דברים שיקרו לכם, ללא מאמץ, כשתתחילו לאזן אבנים. #4 העולם יעצור

מכירים את התחושה שאתם נכנסים לגמרי אל תוך חוויה כלשהי עד שהכל נעלם, הקולות, האנשים מסביב, אפילו המחשבות שלכם - העולם עוצר, "הזמן עומד מלכת", מתי בפעם האחרונה היתה לכם חוויה כזו ?

בעולמנו המודרני, רוב הזמן, אנחנו גם בנייד וגם באוכל, גם בנייד וגם בטלוויזיה, אנחנו עם הילדים, אבל הראש בעבודה או בזוגיות או בבעיות וטרדות אחרות של החיים... רוב הזמן אנחנו מפוצלים, נמצאים בכמה דברים בו זמנית, ובעצם לא נמצאים בשום דבר, לא חווים את הדברים במלוא איכותם.

להיות באופן מלא במשהו, להיחסף לגמרי אל תוך החוויה, להיות ב flow, בזרימה, לרכב על איזה גל בלתי נראה, לשכוח את עצמנו בתוך החוויה... אלו רגעים נעימים מאוד ויקרים מפז, כי אלו הרגעים בהם אנחנו באמת יכולים להשתנות. רגעים כאלו בהם אנחנו אומרים "וואו שכחתי לגמרי את עצמי"

אתם יודעם את איזה עצמי שכחנו ? את זה שהיינו מזוהים איתו כל כך קודם לכן.

יש חלק בנו שאני קורא לו "שומר הסף", הוא שומר באדיקות על חוויית העולם שלנו על ידי המנטרה המפורסמת שלו - "מה שהיה הוא שיהיה". מה שאני יודע, מכיר ומזוהה איתו עד כה, זה גם מה שיהיה ברגע הבא.

שומר הסף, לא נמצא שם במקרה - אנחנו חייבים את תחושת השליטה הזאת, כדי להשאיר את העולם מוכר ובטוח. למעשה, בכל רגע יש לנו את הפוטנציאל להיות חדשים לעצמנו לחלוטין ולבלי היכר, אבל היינו משתגעים מזה, כי לך תתפוס, תכיל או תעכל את זה שעכשיו, בשניה זו, אתה יכול להיות מישהו חדש לגמרי, ולחיות את החיים שלך אחרת לגמרי.

על מנת לאפשר לשינוי אמיתי להתחולל בנו, אנחנו צריכים איכשהו לעבור את שומר הסף, שעומד על המשמר, ועושה את עבודתו נאמנה כל כך הרבה זמן.

שומר הסף שומר על הדלת למרחב הפוטנציאלי, המרחב בתוכנו שבו כל האפשרויות פתוחות, הכל יכול להיות, הכל יכול להשתנות. אפשר לקרוא לו גם המרחב הפנטסטי, ממלכת הדמיון שבה אפשר לשנות את המציאות ברגע.

בתור ילדים ביקרנו במרחב הזה הרבה, ולכן היינו רכים יותר לשינוי. מה פירוש 'הגיל הרך'... רך כמו פלסטלינה שניתן לעצב ולשנות.

בהמשך החיים, התבגרנו, ורובנו התקשחנו, עטינו שריונות וחומות, והגדלנו את אחוז המשרה של שומר הסף שלנו. הפריווליגיה לבקר במרחב הפנטסטי הלכה ופחתה, ואיתה האפשרות לשינוי.

דרך ארון הבגדים עברו ארבעה ילדים, פליטי מלחמה, אל ממלכה קסומה, שם עברו אתגרים רבים, ניצחו מכשפה שהטילה חורף נצחי, והפכו למלכים ומלכות. כשחזרו דרך ארון הבגדים, אחרי שנים בנרניה, הם גילו שהזמן בכלל לא עבר, ושכלום לא השתנה, אבל הם כבר היו אחרים, הם נשאו בתוכם את האני שיודע להיות מלך או מלכה ולנצח מכשפה.

למרחב הפנטסטי דלתות רבות - דלתה של עליסה דרך מחילת הארנב, דלתה של דורותי דרך עין הסערה, דלתו של בסטיאן דרך ספר קסום...

ילדים משחקים משחקי דמיון, כשהם לגמרי בתוך המשחק, העולם מסביב עוצר, ובמשחק יש להם הזדמנות לעבד ולהטמיע דברים שבמציאות הרגילה נחווים על ידם כמחוץ להישג ידם. הילד החלש יכול לשחק את הלוחם עז הרוח, הילד הדחוי או הבודד יכול לשחק שהוא בחבורה שנשלחת להציל את העולם. במשחק, אני יכול "להרוג" חבר, או לשחק שאני עצמי "מת", ובכך, לעבד ולהפנים חלק מהנושא הטעון שנקרא מוות, שנחשב לטאבו, והמבוגרים נמנעים מלדבר עליו עם הילדים. כל משחק דמיון כזה הוא אפשרות לעצב את מבנה האישיות שלי, באופן שונה ממה שמתאפשר לי כשאני במציאות הרגילה שבה אני מזוהה עם עצמי מסוים, עם כל מי שאני לחווייתי, וכל מי שאני לא, ומה, שלחווייתי אין שום סיכוי בעולם שאוכל להיות.

משחקי דמיון זו הדלת של הילדים למרחב הפנטסטי, הדרך שלהם לעבור את שומר הסף. ומה איתנו, המבוגרים ? האם נותרו לנו דלתות פתוחות למרחב הפנטסטי ?

אנחנו כבר פחות משחקים משחקי דמיון, ובכלל, בעולמנו המודרני יש פחות מקום לדמיון. העולם שלנו נהיה יותר ויזואלי, אנחנו פחות קוראים ספרים, ויותר רואים תוכן מצולם. ועדיין, אנחנו יכולים לעבור את שומר הסף, ולמצוא את עצמנו במרחב הפנטסטי - זה קורה בכל פעם שאנחנו מאפשרים לעצמנו להיות לגמרי בתוך חוויה כלשהי, להיסחף לתוכה, לשכוח מהכל.

למשל בריקוד - יש את הזמן שבו אני רוקד ועסוק במה חושבים עלי מבחוץ, ואיך נראות התנועות שלי, ומה אני חושב על עצמי מבפנים. ויש לפעמים רגע שבו אני לגמרי בריקוד, העולם מסביב עוצר, חדל להתקיים, זה הרגע שבו הגוף שלי לומד משהו חדש על חופש, ועל קלות, ותנועתיות, ומשחקיות ועוד...

או בריצה - יש את הזמן במהלך הריצה שבו יש מחשבות רבות והתמודדות מול יכול / לא יכול, ויש את הרגע שבו אתה פשוט רץ, כמו לרכב על זרם של ריצה, זהו הרגע המהנה ביותר בריצה, והוא זה שבו גם נרשמת בגוף תחושת מסוגלות חדשה, תחושה שמשפיעה על כל איך שאנחנו בעולם, וגם תשרת אותנו בפעם הבאה בשבה נצא לריצה.

באיזון אבנים קל מאוד להיכנס למרחב הפנטסטי, החוויה שהעולם מסביבנו עוצר, נחווית כבר בפעם הראשונה, גם אם זה לשבריר שנייה, וככל שממשיכים לאזן אבנים אנחנו יכולים להרחיב את משך הזמן שאנחנו שוהים במצב זה. וכאמור, המרחב הפנטסטי נקרא גם המרחב הפוטנציאלי - שבו מתאפשר לנו לרשום בתוכנו קלט חדש על מי שאנחנו עכשיו, מי שאנחנו יכולים להיות, ומה שאנחנו מסוגלים לעשות.

מהי הדלת שלכם למרחב הפנטסטי ? איפה אתם מאפשרים לעצמכם להיות לגמרי בתוך החוויה עד שכל העולם מסביב עוצר.