העולם משתנה לנגד עינינו ללא היכר.

בשנים האחרונות נדמה שהשינויים קורים בקצב הולך וגובר. 

מיום ליום המציאות נעשית קשה יותר להבנה ולעיכול. אל המירוץ שלא נגמר, כסף, עבודה, הורות, זוגיות, חדשות ופוליטיקה... נוספו בשנים האחרונות מגפה עולמית, טרור, מלחמות, משבר אקלים ועוד כל מיני 

 

בתוך כל הבלגן האנושי, יש מרחב אחד, שלא משנה כמה צרות אנחנו עושים בעולם, תמיד נשאר יציב ושפוי - הטבע. את סדרי בראשית אנחנו לא יכולים לשנות. הם הרבה יותר גדולים מאיתנו.

 

הטבע, למרות הכל, ממשיך לפעום באותה פעימה עתיקה. ממשיך להתקיים על פי אותה חוקיות ישנה. אותה תשוקה בלתי מתפשרת לחיים, אותה שאיפה מתמדת לאיזון בין כוחות מנוגדים. בטבע הכל קורה בתוך סדר. בסדר הנכון, בקצב הנכון, כל דבר בעתו. בטבע יש לכל דבר מקום, את המקום הייחודי שלו, בטבע נפתחים מרחבים, שקט ויופי, בטבע אפשר לנשום. כל זה מעולם לא השתנה.

 

15 שנים עסקתי בחינוך בלתי פורמלי במסגרות שונות ומגוונות, ליוויתי קבוצות של ילדים ונוער מאוכלוסיות שונות: נורמטיביות, חינוך מיוחד, נוער בסיכון, ואוכלוסיות של ילדים ונוער מרקע מורכב.

 

בתהליך ההתפתחות האישי שלי, גיליתי את ההשפעה המרפאה שיש לטבע עלי, ורציתי ללמוד עוד על כך, רציתי לפתוח בפני אנשים את האפשרות לשהות בטבע כמרחב תומך ומרפא. כך הגעתי אל לימודי טבע תרפיה באוניברסיטת ת"א. למדתי אצל ד"ר רונן ברגר, מייסד גישת הטבע תרפיה, והתחלתי את התנועה המקצועית שלי מחינוך - להנחיה ולטיפול.

 

בתחילת דרכי המקצועית האמנתי שבכדי לחולל שינוי, יש לרדת אל שורש העניין, להבין, לנתח, לגלות את מקורן של הבעיות, ולטפל בהן שם, בעיקר בערוץ השכל וההבנה. בטבע תרפיה, מצאתי שורשים שקשורים לפשטות ולראשוניות - הבנתי שניתן לחוות ריפוי, שמחה וחוזק, פשוט על ידי כך שמתחילים להניע את הגוף הפיזי - קמים והולכים, קמים ועושים, מסכימים לשחק, ליצור, לזוז עם הגוף, לבנות עם הידיים... וכך לאפשר לגוף, לנפש ולרוח את התנועה, המרחב והחופש שהם כל כך זקוקים להם. גיליתי שהלמידה הטובה ביותר קורית דרך ערוץ הגוף, אז לשכל אין ברירה, והוא מצטרף ומתאים את עצמו לחוויה החדשה שיש בגוף.

 

השתתפתי בפרוייקטים גדולים של חוסן דרך הטבע. בין השאר עם קבוצות ילדים בעוטף עזה, אחרי "צוק איתן", פרויקט גדול של חוסן בטבע עם שוטרי משטרת ישראל שחווים שחיקה מאוד גדולה, חשיפה למראות ולמצבים קשים, ועבודה בתנאים מאתגרים, סדאות חוסן לנהגי הסעות ביהודה ושומרון שלא פעם חווים איום ישיר כשלא פעם רכבי ההסעות שלהם מותקפים באבנים, ולעיתים גם יותר מכך. פגשתי הרבה מאוד צוותים טיפוליים של מחלקות רווחה, עובדים סוציאלים, תחנות פסיכולוגיות שעסוקים כל השנה בלטפל במקרים הכי קשים שיש בחברה שלנו, וזקוקים לתמיכה בעצמם.

​

בשנת 2020, אחרי כמעט עשור שבו אני עובד בטבע עם אנשים, הרגשתי שאני רוצה להתחיל ללמד את התחום המרתק הזה - וביחד עם שותפה מדהימה, נעה ישראלי רוזנברג, פתחנו קורס הכשרה שנתי שנקרא "הטבע כמרחב מרפא" המיועד לתת כלים לעבודה בטבע, לאנשי מקצוע שמלווים אנשים בתהליכי התפתחות

​

אומנות איזון האבנים שבה אני עוסק, ואותה אני מלמד - מאפשרת לי להיות שוב ילד - לגעת בטבע, למצוא מרחב של שקט שהוא רק שלי, ולזמן מה לעצור את העולם ולהיות כולי בתוך החוויה. לשחק עם אבנים, לבנות מגדלים בשילוב של רצינות וחדווה, וכשהם נופלים, להתחיל לבנות אותם מחדש באותה החדווה. לדמיין וליצור, להתרגש ממה שיצרתי, להתפעל, להראות לאחרים, להיות גאה בעצמי. לאתגר את עצמי כל פעם מעט יותר. לחוות הצלחה. לחוויה הזאת בדיוק אני מזמין אנשים להתחבר בסדנאות שאני מעביר.

 

מרבית עבודתי עם אנשים בטבע תרפיה קשורה, גם היא, לחיבור הזה עם הילד שבנו – הילד שהיינו, או הילד שמעולם לא התאפשר לנו להיות. הדבר נכון גם בעבודה עם מבוגרים, וגם בעבודה עם ילדים.

ילדים ומבוגרים רבים, בתקופה בה אנו חיים, לא זוכים להיות ילדים במובן המלא של המילה. גם כאלו שמגיעים מרקע נורמטיבי,

ועל אחת כמה וכמה כאלו שמגיעים מרקעים מורכבים יותר.

 

מה יקרה אם נאפשר לעצמנו להיות תמימים שוב, להיות בפליאה, בסקרנות, לחקור ולגלות?

​

מה יקרה אם נאפשר לעצמנו לשחק שוב, לרוץ ולנוע במרחב,

לרקוד, לשיר, להפעיל את הגוף, את כל החושים?

מה יקרה אם נאפשר לעצמנו לדמיין שוב וליצור?

מה יקרה אם נצחק, אם נבכה, אם נהייה קלילים לגבי הדברים כמו ילדים, ורציניים לגבי הדברים כמו ילדים?

 

לצאת לטבע ולהיות שוב ילדים – זאת ההזדמנות שאני מציע לאנשים בסדנאות איזון האבנים, לאנשים שאותם אני מלווה אישית, לקבוצות תהליכיות שאני מנחה, לארגונים שרוצים להוציא את הצוותים שלהם לחוויה ייחודית. 

​