בהתחלה זה אולי נראה בלתי אפשרי, אבל כשתבלו איזשהו זמן בניסיון להעמיד אבן באיזון מושלם בלי שהיא תזוז, אתם תצליחו ! הבן הבכור שלי חזר אתמול מבית הספר, והדבר הראשון שהוא אמר לי זה, 'אבא תראה מה ציירתי'- והוא פתח את הקלסר והראה לי את הציור היפה ביותר שהוא צייר עד היום - ציור של חד קרן. זה באמת היה ציור מדהים. הוא היה גאה בעצמו ורצה לחלוק איתי את התחושה הזאת, ואולי גם שאני אהיה גאה בו. איך היינו רוצים שהתחושה הזאת שמישהו אחר רואה מה עשינו, מעריך אותנו וגאה בנו, תמשיך כל הזמן. אבל,

אין מה לעשות, איזון אבנים זו פעילות ממכרת. אבל בקטע טוב. יש ספר על איזון אבנים שנקרא "Just one more stone" - זאת בעצם בדיחה של מאזני אבנים, כי האיש שכתב את הספר מתאר את ההרגשה הכפייתית משהו שלו - שהוא לא יכול שלא לנסות להוסיף רק עוד אבן אחת... ובאבן האחרונה הזאת, הוא יכול להרוויח הכל או לאבד הכל. הוא יכול לגרום למגדל שלו להתמוטט, או לגרום למגדל שלו להיות עוד יותר בלתי אפשרי ומרשים. בסדנאות שלי, אני כל פעם מלמד טכניקה ואז המשתתפים יוצאים להתנסות בה בעצמם, ואין יותר מאושר ממנ

כשהיינו ילדים בגן אהבנו לגעת בכל דבר, שיחקנו בארגז החול, ושיחקנו עם דברים שמצאנו בטבע. חווינו את העולם דרך הידיים, החושים והגוף. וחשוב אף יותר, היתה בנו הרבה פחות הפרדה בין הפנים לחוץ. דמיון ומציאות התערבבו אלה באלה, מציאות וחלום. חוויות שצברנו בחוץ לקחנו פנימה אל עולם הדמיון, הפכנו אותן לשלנו, שיחקנו איתן, שינינו להם צורה כך שיתאימו לנו... וגם בכיוון ההפוך, דברים שאהבנו לדמיין קיבלו ביטוי בעולם בחוץ, דרך הגוף, במשחק, במילים וביצירה. לדברים שאי אפשר לשחק איתם, לדמיין איתם, לי

האבנים נופלות והנהר ממשיך לזרום דברים רבים בתרבות שבה אנחנו חיים גורמים לנו להוריד את הראש, להרגיש כישלון, לחשוב שאנחנו פחות טובים מאחרים, לחשוב שלעולם לא נוכל.. אשתף אתכם במשהו שלא ידעתי כשהתחלתי לאזן אבנים, וגיליתי אותו על עצמי לאחר שהתמדתי בכך תקופה כאשר אנו מאזנים אבנים, הולך ונבנה בתוכנו מגדל אבנים פנימי, ציר מרכזי חדש להתהדק סביבו. החוויה שלי כיום באזור מקלעת השמש שלי ובית החזה היא שונה לגמרי מזו שהיתה לפני שהתחלתי לאזן אבנים, משהו נפתח והזדקף שם, יש שם תחושה חדשה של קל

מכירים את התחושה שאתם נכנסים לגמרי אל תוך חוויה כלשהי עד שהכל נעלם, הקולות, האנשים מסביב, אפילו המחשבות שלכם - העולם עוצר, "הזמן עומד מלכת", מתי בפעם האחרונה היתה לכם חוויה כזו ? בעולמנו המודרני, רוב הזמן, אנחנו גם בנייד וגם באוכל, גם בנייד וגם בטלוויזיה, אנחנו עם הילדים, אבל הראש בעבודה או בזוגיות או בבעיות וטרדות אחרות של החיים... רוב הזמן אנחנו מפוצלים, נמצאים בכמה דברים בו זמנית, ובעצם לא נמצאים בשום דבר, לא חווים את הדברים במלוא איכותם. להיות באופן מלא במשהו, להיחסף לגמר

הקשר עם האדמה, הוא חשוב כל כך בעיני. האדמה היא בית. היא בעצם ה-בית שאליו אנחנו שייכים. עד כמה הקרקע שתחת רגלינו יציבה או לא, זה נושא שמעסיק אותנו כל הזמן - למשל בהקשר הכלכלי או החברתי או הביטחוני. תחושת הקרקע מושפעת מדברים שפוקדים אותנו מבחוץ, אך לא תלויה בהם. אנחנו יכולים ליצור לעצמנו תחושת קרקע יציבה בתוכנו, על אף אירועים ונסיבות שמשפיעים עלינו. זה לא בהכרח יהיה קל. אבל זה לחלוטין אפשרי. כשיש לנו אדמה טובה ויציבה, ואנחנו בקשר איתה, אנחנו יכולים לזרוע בתוכה, לגדל, לטפח,

מציאות מוטרפת - מירוץ שלא נגמר, עולם מהיר, רועש, סואן, כסף, עבודה, הורות, זוגיות, יעדים, מטרות, חדשות, פוליטיקה, טרור, מלחמות... הצפה של מידע מבחוץ גורמת לנו להרגיש מוצפים בפנים, דרישות רבות שבאות אלינו מבחוץ, ודרישות שאנו דורשים מעצמנו מבפנים. הפטפוט הבלתי פוסק של המוח שלנו. מחשבות שתורמות לנו, וגם הרבה מחשבות שלא תורמות לנו דבר. בעיות בעיות בעיות, דאגות, דאגות, דאגות... סטרס, לחץ, מתח... גם אתם, כמוני, לפעמים פשוט רוצים שכל זה יפסק ? גם אתם, כמוני, לפעמים פשוט רוצים שקט ? א

בזמן שאתם מאזנים אבנים, אתם עוברים לחשיבה אחרת, חשיבה עם הידיים. יש לנו בגוף, בתוך השרירים, חוכמה. הידיים שלכם יודעות, הן ילמדו אתכם כל מה שאתם צריכים לדעת כדי לאזן אבנים. הגוף שלנו יודע לאזן את עצמו, כאשר אנו יוצאים מאיזון. כל אסכולות הריפוי הטבעי יאשרו את זה - ריפוי מתחיל בהקשבה לגוף. בעידן בו אנו חיים, רבים מאיתנו מנותקים מהגוף ומחכמתו. כשאנחנו מחזירים לעצמנו את החוויה שאנחנו יכולים לסמוך על הידיים שלנו, שהן יודעות לבנות וליצור, אנחנו מחזקים את תחושת המסוגלות שלנו בחיים -